חרות קלמן

כשילדתי תאומים,  המשפט ששמעתי הכי הרבה היה-  וואו! איך את עושה את זה? ולא היתה לי תשובה טובה.  כי לא עשיתי את זה, שרדתי את זה. והילדים שלי שרדו את זה. שרדנו את זה שכשאני מניקה אחד,  והשני רעב, אז הוא בוכה,  ואני כבולה למקומי מנסה במילים מרחוק להרגיע אותו. שרדנו את זה כשסיימתי להניק אחד,  ועצמתי עיניים לצלילי ההתעוררות של השני. שרדנו את זה שהערנו את הזריחה עם תינוק בידיים  שבכה כל הלילה כי הנזלת הפריעה לו. ושרדנו את אלפי הפעמים ששאלתי את עצמי  למה עכשיו הוא בוכה. ולמה הוא לא אוכל ברצף,  ולמה הוא עושה בטיטול כל שעה,  ולמה הוא לא עושה בטיטול כבר יומיים. והכל כפול 2. תקופה של 4 חודשים  שזכורה לי כחור שחור של עייפות ותסכול וכאבים. ואז, רגע הגילוי המרעיש הגיע. אני בדיכאון.  ואם אני בדיכאון,  אני יכולה להגיד לעצמי שאני לא יכולה. אז חוץ מלהניק אותם בעצמי,  לא עשיתי שום דבר נוסף.  שכבתי במיטה, ואכלתי כשהכריחו אותי. אחרי טיפול פסיכולוגי ותרופתי  התאוששתי וחזרתי לעצמי, אפשר לומר. אז המצב הוא שיש לי 2 ילדים בני שנה...