חרות קלמן

יש לי וידוי. מעצמי, אני מצפה ללא פחות ממאה אחוז. אצל אחרים אני יכולה להביע הבנה, לנחם, לעודד, אבל לעצמי אני לא מוותרת. יש לי תפישה בראש, שבתור מנחת הורים, אני אמורה לתפקד כאמא מושלמת. הילדים שלי לא יכולים להרטיב בלילה, והם אמורים לישון בקלות. עם חיוך על השפתיים. אני אמורה להכיל ולהבין כל שיגעון שלהם, להגיב תמיד נכון, ובאופן כללי, לא לטעות. ואיך לומר? לא זו המציאות אצלנו. כשהם טועים, אנילא מצליחה להיות סלחנית כלפיהם. וכשאני טועה, אז בכלל. מסכת הלקאה עצמית. וכל פעם מחדש, אני אומרת לעצמי,  הרי את יודעת שאין הורה מושלם! את יודעת שתמיד יש מה ללמוד ולאן להתקדם. אז למה הכעס הגדול הזה? השבת, ישבתי על המיטה, מנסה להרגיע ילדון צורח בהיסטריה, כשאני יודעת שהוא הגיע למצב הזה, פשוט כי לא היה לי פנאי ורצון להתעסק בהרדמה שלו, כשהיה צורך בזה. טובעת ברחמים עצמיים ובכעס עצמי, פתאום עלתה לי לראש מחשבה, בקול של המאמנת שלי. אולי תפני מקום לקצת חמלה על עצמך? אתם יודעים מה ההבדל בין חמלה לרחמים? רחמים זה מבחוץ, זה מתנשא.  זה אני בסדר ואת לא. כמה חבל. חמלה, זה מקום של- אני איתך. את לא מרגישה טוב, וזה ...

הורות. זו ריצה למרחקים ארוכים. אין מישהו שעומד באמצע ומחלק פרסים. אין פודיום ומקום ראשון בסוף. יש רק אותך. עם הציונים והמדליות שחילקת לעצמך, או לא. מה כן יש? ביקורת. תמיד. או ממך לעצמך, או מאחרים עליך.  הורות זה עסק כפוי טובה. אין שום דרך בעולם שהילדים האלה יוכלו להחזיר על מה שהם קיבלו.  שעות לא שעות של טרחה של דאגות של עירות ושינה טרופה. שנים של טיפול ואחריות. וזה מה שהופך את העניין הזה לכל כך מדהים. הנתינה. נתינה שנותנת לנו. האהבה, תולדת הנתינה. כשאתה נותן אז אתה אוהב. לא ההיפך. איזו אהבה. דווקא ליצורים גוזלי הכוחות והנוחות האלה. דווקא לדברים מלאי החוצפה וכפיות הטובה האלה. דווקא כלפיהם יש בך אהבה שאי אפשר לתאר במילים. הם לא יוכלו להחזיר לנו. וטוב שכך. רק ככה האהבה אליהם יכולה להיות כזו טהורה. כזו חסרת אינטרסים. וכמו שהם יקבלו אותה, כך הם יוכלו להפיץ אותה הלאה. לכל אדם שהם יתנו לו. ועוד ועוד אהבה תתפזר פה. ובא לציון גואל.