חרות קלמן

הורות. זו ריצה למרחקים ארוכים. אין מישהו שעומד באמצע ומחלק פרסים. אין פודיום ומקום ראשון בסוף. יש רק אותך. עם הציונים והמדליות שחילקת לעצמך, או לא. מה כן יש? ביקורת. תמיד. או ממך לעצמך, או מאחרים עליך.  הורות זה עסק כפוי טובה. אין שום דרך בעולם שהילדים האלה יוכלו להחזיר על מה שהם קיבלו.  שעות לא שעות של טרחה של דאגות של עירות ושינה טרופה. שנים של טיפול ואחריות. וזה מה שהופך את העניין הזה לכל כך מדהים. הנתינה. נתינה שנותנת לנו. האהבה, תולדת הנתינה. כשאתה נותן אז אתה אוהב. לא ההיפך. איזו אהבה. דווקא ליצורים גוזלי הכוחות והנוחות האלה. דווקא לדברים מלאי החוצפה וכפיות הטובה האלה. דווקא כלפיהם יש בך אהבה שאי אפשר לתאר במילים. הם לא יוכלו להחזיר לנו. וטוב שכך. רק ככה האהבה אליהם יכולה להיות כזו טהורה. כזו חסרת אינטרסים. וכמו שהם יקבלו אותה, כך הם יוכלו להפיץ אותה הלאה. לכל אדם שהם יתנו לו. ועוד ועוד אהבה תתפזר פה. ובא לציון גואל.

באהבה. בכבוד. בהבנה. גבול הוא לא רק מה לא. הוא גם הרבה מאד מה כן. הצבת גבול צריכה להגיע מתוך כוונה אמיתית להיטיב. והנה דוגמא לגבול: אסור לרוץ לכביש. ברור לכולנו שהמטרה היא לשמור על חיי הילד. אז אהבה, וביטחון כלפי הילד- יש פה. אבל, גם כשאנחנו מיישמים אותו, חשוב שנזכור שהילד הזה הוא בעצם איש, בגודל קטן. ובאותה מידה שחשוב לנו שאחרים יכבדו אותנו כבני אדם, כך נכבד אותו. כשנגיד לו מה מותר ומה לא, נקפיד על שפה נעימה, ברורה, ולא מתפשרת. ומצד שני- נקרא לו בשמו, נמנע משימוש בכינויים לא נעימים, ובעלבונות אישיים. במקביל, נבין את הצורך שלו. לכל פעולה יש סיבה. וכל סיבה נובעת מצורך. בין אם מודע, בין אם לא מודע. בין אם פיזי, בין אם נפשי. אז אם אנחנו מבינים, כדאי שנביע את הבנתנו. (זה כבר עוזר לפתור חצי מהבעיות) ואם אנחנו לא מבינים מה הסיבה הנוכחית, נדע בכל זאת שיש סיבה. גם אם אנחנו לא רואים אותה. ועוד טיפ קטן אך משמעותי. ככל הניתן, השתדלו להגיד מה כן לעשות. (ולא מה לא לעשות) לדוג': חוצים כביש רק עם אמא. או כשתגיעו לקצה המדרכה- תעמדו ותחכו לי. (אין פה שום אזכור של הכביש, או של הליכה לבד..) המוח שלנו...

היום הילד שלי חזר מהגן עם מדבקה. 'עבודה טובה'. שאלתי אותו על מה נתנו לו מדבקה, והוא אמר: מי שאוסף מקבל מדבקה. ואחיו הוסיף, גם אצלנו מי שאוסף מקבל מדבקה. ולי זה קצת מפריע. כי כבר תקופה שאני מנסה לשפר את מיומנות החיזוק שלי את הילדים. במקום להסתפק בכל הכבוד, עבודה יפה, לומר - עזרת לאחיך, שימחת אותו. איזה לב טוב יש לך. ובמקום, איזה חכם אתה! לומר: אני רואה שאתה חושב לפני שאתה עונה,  ומשתמש במה שלמדת בשביל להצליח. מנימת הקול שלי- ניכר שאני שמחה. אבל המילים שאני אומרת כמעט תמיד יכילו איזשהי חוזקה של הילד,  ויציינו מה הוא עשה. חיזוק כזה, הוא לא רק פרס רגעי. הוא מלמד את הילד איזה חוזקות יש בו, במה הוא יכול להשתמש בפעם הבאה. בניגוד ל"כל הכבוד" או מדבקת עבודה יפה, שלא אומרות הרבה על היכולות של הילד, אלא בעיקר על התחושה שלי כתוצאה ממה שעשה. בנוסף לזה, כאשר אני מחלקת פרס, פיזי או מילולי, אני באיזשהו מובן, נותנת לילד ציון. היית טוב עכשיו, עמדת במבחן, אז הנה, אתה מקבל. ואני שואלת, ומה עם הפעמים שבהן הוא ייכשל במבחן? ואם ארצה לחלק לו סוכריה או מדבקה, סתם כי אני אוהבת אותו, אני אמנע כ...

 כל הורה מכיר את ההרגשה הזו, כשיש איזה קונפליקט בבית, ואתה מרגיש שתהיה מוכן לעשות הכל כדי שזה ייגמר. למשל- הילד שיחק במשחק עם הרבה חלקים, וכרגע מסרב לאסוף. אמרנו לו לאסוף, והוא בשלו. לא מוכן. אז יש הורים שיתחילו לאסוף בעצמם, וישדלו אותו להצטרף. יש הורים שיעזבו את זה ויאספו אח"כ בעצמם. יש הורים שימנעו מהילד לעשות כל דבר אחר עד שיאסוף. יש הורים שיבטיחו עונש אם הילד לא יאסוף. יש הורים שיבטיחו פרס אם הילד כן יאסוף. יש גם הורים שיעשו את כל הרשימה הזו..  אני מבקשת מכם לעצור רגע ולחשוב. מה בעצם עומד מאחורי הבקשה שלנו מהילד לאסוף? כנראה עניין של - חינוך לסדר ונקיון, חינוך לאחריות על מה שהוא עשה. אולי יש פה גם חינוך לכבד את ההורים. מה המטרה שלנו? שהילד יסדר את החדר? כן. אבל זו מטרה הקטנה. המטרה היותר גדולה היא שהוא ילמד ערך מסוים שחשוב לנו. אחרי שנזהה את הערך שאנחנו רוצים להטמיע בילד. נשאל את עצמנו - איזו פעולה היא זו שהכי תעזור לי בהטמעה? אם מה שחשוב לי הוא הסדר והנקיון, אני אתחיל לנקות בעצמי. ותוך כדי זה אגיד, ואוודא שהילד שומע, שמאד חשוב לי שהבית יהיה מסודר. ולכן אני אוספת. גם אם זה...

  פעם הייתי בטוחה, שכשהילדים שלי יהיו עייפים הם ילכו לישון בשמחה. כמו שאני, כשאני עייפה, אני ממש שמחה פשוט להניח את הראש. ואז נולדו לי ילדים. וזה השלב שבו צחקתי על עצמי של פעם.. לא, הילדים שלי ממש לא הלכו לישון בשמחה. להיפך, עברנו פה ערבים מאד קשים ולא נעימים.   הגענו לגיל שנתיים פלוס מינוס וזה נהיה סיוט עוד יותר. ידעתי שאני חייבת למצוא משהו שיעזור לי. ניסיתי להצמד לשיטות שונות ומשונות. וכל פעם שחשבתי שמצאתי את הדרך, כעבור זמן מסוים היא הפכה ללא יעילה. הרבה זמן חשבתי שאני פשוט אמא גרועה. אבל היום אני לא חושבת ככה. היום אני מבינה שפשוט לא היו לי כלים.   חרות קלמן. ותגידי, מה השאיפה הכי גדולה שלך בתחום הזה?  

  אם אתם עוקבים אחרי כבר תקופה, אתם בטח יודעים ששני הבנים הגדולים שלי הם תאומים. ככה שכל חוויה שהורים לילד אחד חווים, אני חוויתי בכפולות של שתיים.   היום אני רוצה לשתף אתכם, בסיטואציה לא פשוטה שעברה עלינו. בערך בגיל שנה וחצי, אחד התאומים שלנו גילה  שהוא מסוגל לקפוץ החוצה ממיטת התינוק שלו כמובן שהוא התלהב מאד ועשה זאת שוב ושוב, בהשגחתנו. ואחיו, לא חיכה הרבה בשביל להתחיל לטפס גם הוא.   באותו לילה, לא העזנו לתת להם לשכב במיטת התינוק. פירקנו אותם על המקום, ובגלל שעוד לא קנינו מיטות אחרות, שמנו להם את המזרנים על הרצפה. וציפינו, שכמו כל לילה, הם ישחקו קצת, ויירדמו. אבל זה ממש לא מה שקרה. ברגע שהם גילו שאין גדר, הם קמו ורצו לכל כיוון אפשרי. לא ישבו לרגע. אני כבר הייתי באמצע הריון של השלישי, כבדה ועייפה. וממש לא היה לי כוח לרדוף אחריהם.   אני זוכרת את עצמי יושבת על המזרון, ומחזיקה ילד שלא יקום יותר, ובעלי לידי עם השני.   והיו צרחות עד לב השמיים. גם אני בכיתי. הייתי כל כך מתוסכלת כשלא ידעתי מה לעשות.   מיד כשהם נרדמו, בשעה מאד מאוחרת כמובן,  הלכתי לחפש מיד...