יש לי וידוי

יש לי וידוי.

מעצמי, אני מצפה ללא פחות ממאה אחוז.

אצל אחרים אני יכולה להביע הבנה, לנחם, לעודד,

אבל לעצמי אני לא מוותרת.

יש לי תפישה בראש, שבתור מנחת הורים,

אני אמורה לתפקד כאמא מושלמת.

הילדים שלי לא יכולים להרטיב בלילה, והם אמורים לישון בקלות. עם חיוך על השפתיים.

אני אמורה להכיל ולהבין כל שיגעון שלהם, להגיב תמיד נכון,

ובאופן כללי, לא לטעות.

ואיך לומר? לא זו המציאות אצלנו.

כשהם טועים, אנילא מצליחה להיות סלחנית כלפיהם.

וכשאני טועה, אז בכלל. מסכת הלקאה עצמית.

וכל פעם מחדש, אני אומרת לעצמי, 

הרי את יודעת שאין הורה מושלם!

את יודעת שתמיד יש מה ללמוד ולאן להתקדם.

אז למה הכעס הגדול הזה?

השבת, ישבתי על המיטה,

מנסה להרגיע ילדון צורח בהיסטריה,

כשאני יודעת שהוא הגיע למצב הזה, פשוט כי לא היה לי פנאי ורצון להתעסק בהרדמה שלו, כשהיה צורך בזה.

טובעת ברחמים עצמיים ובכעס עצמי,

פתאום עלתה לי לראש מחשבה,

בקול של המאמנת שלי.

אולי תפני מקום לקצת חמלה על עצמך?

אתם יודעים מה ההבדל בין חמלה לרחמים?

רחמים זה מבחוץ, זה מתנשא. 

זה אני בסדר ואת לא. כמה חבל.

חמלה, זה מקום של- אני איתך. את לא מרגישה טוב, וזה בסדר. קרה גם לי. קרה לכולם.

אני יודעת להפנות כלפי אחרים את החמלה שלי.

והנה, היום שאלתי את עצמי, אם לא מגיעה גם לי החמלה הזאת.

הרי אני באמת, סך הכל בנאדם.

וזה שאני יודעת קצת יותר מאחרים על מנגנוני שינה וגמילה,

לא הופך אותי לפחות מסוגלת לטעות.

לא הופך אותי ליודעת כל.

יש לי גם הרבה ללמוד ולהשתפר.

ואם אני אצליח, אני אוכל לתת מזה גם לאחרים.

זה אולי נשמע ממש מובן מאליו.

אבל לי זה לא. לא היה לפחות.

אחרי כמה שעות מהבכי ההיסטרי הזה,

שמעתי את עצמי אומרת לילד שלי,

שכמו שלו קשה להתמודד עם דברים,

גם לי קשה.

ועשינו עסק לנסות להתגבר, כל אחד בתחומו.

בשבילו אני יודעת שאתאמץ יותר להצליח מאשר בשבילי. והלוואי שיצליח גם הוא. מאמינה בו.