כשהקטנים רבים, ואנחנו מתלבטים מה לעשות..

 בום.

"אמא, הוא הרביץ לי"

"אמא, הוא דחף אותי אז אני הרבצתי לו"

אמא כועסת, שניכם לא בסדר.

לכו לחדר שלכם ותרגעו,

אחר כך תבואו לדבר איתי.

"אבל אמא! הוא דחף אותי!"

"ואתה לקחת לי חלק מהפאזל"

את אמא זה לא מעניין,

אני לא מוכנה לדבר איתכם כשאתם מרביצים וצועקים.

תחזרו לפה אחרי שתרגעו..

אם אתם הייתם הילדים, איך הייתם מרגישים?

הייתם נסערים, כועסים,

ומאוכזבים שאמא לא התגייסה לטובתכם.

או לפחות לברר מה קרה ולמה.

הילדים שלנו רוצים אותנו בכל הכובעים ובכל התפקידים בו זמנית.

גם שופטים, גם שוטרים,

גם מנקים מבשלים ומסדרים,

גם אוזן קשבת, וגם מגן אנושי.

ועוד, ועוד. אין ספק שיש לכם עוד דוגמאות.

אבל זה לא עובד ככה, אנחנו לא יכולים להיות כאלה.

בנסיון להשיג הכל, אנחנו פשוט נפסיד הכל.

אז מה עושים?

ואיך אפשר לדעת מה באמת נכון לעשות עכשיו,

ומה הילד שלי הכי צריך ממני בנקודת הזמן הזו?

דבר ראשון,

לומדים להבין את הילד,

מה מניע אותו, ומה גורם לו לפעול כך או אחרת.

דבר שני, מחליטים לעצמנו, מה אני כהורה מאפשר ומה לא.

דבר שלישי, מנסחים לעצמנו דרכי פעולה ותגובות נכונות לרגעים כאלו.

כאשר יש לנו פחות או יותר 'נוסחא' מוכנה כזו,

יותר קל לנו להחליט מתי אנחנו נכנסים לתפקיד הזה ומתי לאחר.

וכן, יש סיכוי שלא תמיד זה יעבוד כמו שציפינו.

אבל בוודאי שעדיפה דרך שלרוב עובדת,

מאשר מצבים של חוסר אונים ובלבול שלנו ושל הילד.

חרות קלמן