הורות זו ריצה למרחקים ארוכים.

הורות. זו ריצה למרחקים ארוכים.

אין מישהו שעומד באמצע ומחלק פרסים. אין פודיום ומקום ראשון בסוף. יש רק אותך. עם הציונים והמדליות שחילקת לעצמך, או לא.

מה כן יש? ביקורת. תמיד. או ממך לעצמך, או מאחרים עליך. 

הורות זה עסק כפוי טובה. אין שום דרך בעולם שהילדים האלה יוכלו להחזיר על מה שהם קיבלו. 

שעות לא שעות של טרחה של דאגות של עירות ושינה טרופה. שנים של טיפול ואחריות.

וזה מה שהופך את העניין הזה לכל כך מדהים.

הנתינה. נתינה שנותנת לנו.

האהבה, תולדת הנתינה. כשאתה נותן אז אתה אוהב. לא ההיפך.

איזו אהבה. דווקא ליצורים גוזלי הכוחות והנוחות האלה. דווקא לדברים מלאי החוצפה וכפיות הטובה האלה.

דווקא כלפיהם יש בך אהבה שאי אפשר לתאר במילים.

הם לא יוכלו להחזיר לנו. וטוב שכך. רק ככה האהבה אליהם יכולה להיות כזו טהורה. כזו חסרת אינטרסים.

וכמו שהם יקבלו אותה, כך הם יוכלו להפיץ אותה הלאה. לכל אדם שהם יתנו לו. ועוד ועוד אהבה תתפזר פה. ובא לציון גואל.