חרות קלמן

שמעתי שאישרו לאחרונה החזר על ארבעה ימי בידוד לעצמאים.  זה נחמד, אבל.. מי יודע איך לתמחר את שברון הלב של ילד שכבר ארבעה ימים מתלבש כל יום, ושם מעיל, ומחכה שיקחו אותו לגן? יש תו מחיר לאכזבה שלו? ומי יודע איך לתמחר את החור בשן של ילד שכבר פעמיים נכנס לבידוד בדיוק ביום של התור לרופא השיניים? ומי יודע לתמחר את השעות מסך שהילדים מקבלים כדי שאמא תספיק לעבוד ממש קצת ביום? ומי יודע לתמחר את הנפש של אמא שלא נשאר ממנה כלום, חוץ מלהכין אוכל, לנקות, לכבס, להחזיר לארונות, להלביש, לקלח, להניק, להחליף טיטול, ולהכין עוד פעם אוכל והכל מהתחלה? ומי יודע לתמחר את תחושת האשמה של הילד שהתגלה כמאומת, ומרגיש דווקא מצוין, ומבין שעכשיו הבידוד יתארך בגללו עד דלא ידע? ומי יודע לתמחר את המאמצים הגדולים של אבא להחזיק את כל זה, לצאת לכל שליחות ולעבודה, ובו זמנית לדאוג מה קורה בבית, ובנוסף להבדק כל רגע רק כדי לוודא שהוא לא נדבק וידביק אחרים? תודה על הארבעה ימי בידוד האלה. אבל אולי במקום זה מישהו שם למעלה יפנים שכבר אין עניין בכל הבידודים המטורפים האלה? מי שחולה נשאר בבית, מה שמרגיש טוב הולך. אומיקרון פחות גרוע משפ...

 יש שני סוגים עיקריים של הורים. סוג אחד - אלה שיעשו הכל בשביל הילד. ישכחו מעצמם, מהחברים, מהעבודה.  הכל ילך הצידה, העיקר שהילד יקבל מה שהוא צריך. הם כן יעשו מה שהכרחי, ילכו לעבודה,  יפגשו משפחה, אבל הכל יהיה בחשיבות משנית. ויש את ההורים, שמרגישים שהתינוק צריך להכנס לתוך שגרת החיים שלהם. אם הם רגילים לתכנן את החיים שלהם בצורה מסוימת, הם יכניסו את התינוק בתוך המשבצות האלה. הם יאמינו שצריך ללמד את התינוק לישון בכל מקום ובכל מצב. הם יסנכרנו את הארוחות שלו, עם הארוחות שלהם. והם ילמדו אותו להתמודד. כי זה מה שיעזור לו בחיים. זה לא התנהגות כמו שזה פשוט תפישת עולם. וקשה מאד להוציא אדם מתוך תבנית מחשבה מסוימת. אבל ההורים שמצליחים לצאת מהתבנית, או אלה שמראש לא היה בה, חיים ממש אחרת. הורים כאלה, מבינים שהילד שנולד, בהכרח משנה את חיי המשפחה. הם מבינים שהתכניות כרגע יצטרכו להתחשב בצרכים שלו. ואולי הם ייאלצו לוותר על הרגלים מסוימים שלהם. ומצד שני, הם מבינים, שלא ייתכן שהחיים ייעצרו לכמה שנים, ולכן, הם מתכננים תכניות שיתאימו למשפחה עם תינוק. הם לפעמים עוברים לעבוד בעבודות גמישות יותר. הם...