איך מציבים גבולות?

באהבה.

בכבוד.

בהבנה.

גבול הוא לא רק מה לא.

הוא גם הרבה מאד מה כן.

הצבת גבול צריכה להגיע מתוך כוונה אמיתית להיטיב.

והנה דוגמא לגבול:

אסור לרוץ לכביש.

ברור לכולנו שהמטרה היא לשמור על חיי הילד.

אז אהבה, וביטחון כלפי הילד- יש פה.

אבל, גם כשאנחנו מיישמים אותו,

חשוב שנזכור שהילד הזה הוא בעצם איש, בגודל קטן.

ובאותה מידה שחשוב לנו שאחרים יכבדו אותנו כבני אדם,

כך נכבד אותו.

כשנגיד לו מה מותר ומה לא,

נקפיד על שפה נעימה, ברורה, ולא מתפשרת.

ומצד שני- נקרא לו בשמו, נמנע משימוש בכינויים לא נעימים, ובעלבונות אישיים.

במקביל, נבין את הצורך שלו.

לכל פעולה יש סיבה.

וכל סיבה נובעת מצורך.

בין אם מודע,

בין אם לא מודע.

בין אם פיזי, בין אם נפשי.

אז אם אנחנו מבינים,

כדאי שנביע את הבנתנו.

(זה כבר עוזר לפתור חצי מהבעיות)

ואם אנחנו לא מבינים מה הסיבה הנוכחית,

נדע בכל זאת שיש סיבה. גם אם אנחנו לא רואים אותה.

ועוד טיפ קטן אך משמעותי.

ככל הניתן, השתדלו להגיד מה כן לעשות.

(ולא מה לא לעשות)

לדוג':

חוצים כביש רק עם אמא.

או

כשתגיעו לקצה המדרכה- תעמדו ותחכו לי.

(אין פה שום אזכור של הכביש, או של הליכה לבד..)

המוח שלנו מבין מה כן.

וכשאומרים לו- מה לא לעשות,

לא תמיד החלק של הלא נקלט.

בוודאי בגילאים קטנים.

אז נסו כמה שיותר להמנע מה-לא.

איזה גבול תרצו שנהפוך בחיד ללשון חיובית?

כתבו כאן.

חרות קלמן.