מה קרה שגרם לי ללכת ללמוד הנחיית הורים.

כשילדתי תאומים, 
המשפט ששמעתי הכי הרבה היה- 
וואו! איך את עושה את זה?
ולא היתה לי תשובה טובה. 
כי לא עשיתי את זה, שרדתי את זה.
והילדים שלי שרדו את זה.
שרדנו את זה שכשאני מניקה אחד, 
והשני רעב, אז הוא בוכה, 
ואני כבולה למקומי מנסה במילים מרחוק להרגיע אותו.
שרדנו את זה כשסיימתי להניק אחד, 
ועצמתי עיניים לצלילי ההתעוררות של השני.
שרדנו את זה שהערנו את הזריחה עם תינוק בידיים 
שבכה כל הלילה כי הנזלת הפריעה לו.
ושרדנו את אלפי הפעמים ששאלתי את עצמי 
למה עכשיו הוא בוכה.
ולמה הוא לא אוכל ברצף, 
ולמה הוא עושה בטיטול כל שעה, 
ולמה הוא לא עושה בטיטול כבר יומיים.
והכל כפול 2.
תקופה של 4 חודשים 
שזכורה לי כחור שחור של עייפות ותסכול וכאבים.

ואז, רגע הגילוי המרעיש הגיע.
אני בדיכאון. 
ואם אני בדיכאון, 
אני יכולה להגיד לעצמי שאני לא יכולה.
אז חוץ מלהניק אותם בעצמי, 
לא עשיתי שום דבר נוסף. 
שכבתי במיטה, ואכלתי כשהכריחו אותי.
אחרי טיפול פסיכולוגי ותרופתי 
התאוששתי וחזרתי לעצמי, אפשר לומר.
אז המצב הוא שיש לי 2 ילדים בני שנה 
ואני לא ממש יודעת איך מגדלים אותם.
אחרי חודש הגיע הריון נוסף, 
שברובו הכחשתי את עצם קיומו.
ונולד לי ילד.

ברגע שראיתי אותו התאהבתי בו לגמרי.
והילדים הגדולים דורשים את שלהם.
לא היה לי מושג שאפשר גם אחרת.
שאפשר להרגיש ביטחון ורוגע,
ולהצליח להבין את התינוק שלי בלי להשתגע בדרך.
את הרגע שהחלטתי ללמוד בסמולטוק, אני לא זוכרת.
אבל מאז שהתחלתי,
התחדשו לי כל כך הרבה דברים, גיליתי עולם חדש.
והעיקר, מצאתי תשובות. מצאתי דרך!
דרך לגדל את הילדים בלי כל הקושי שחוויתי קודם.
עכשיו אני יודעת, שכשיגיע הילד הבא, אני אהיה מוכנה לקראתו.
כל הידע אצלי בידיים, והוא רק מחכה לשימוש.

אבל שוב, הגידול מורכב, והשאלות קיימות.