הצבת גבולות בדרך חיובית

 אז איך יוצרים מצב

שבו ילד אפילו לא חושב לרדת לבד לכביש,

אלא עומד ומחכה לאמא?

בואו נתחיל בניסוי קטן.

אני מבקשת, שתפסיקו לחשוב על חתול לבן.

ביקשתי בפירוש,

אל - תחשבו - על - חתול - לבן!

ועכשיו, תחשבו על כלב חום.

חשבתם על כלב חום?

מעולה.

--

מי מכם לא חשב על חתול לבן?

כולם כנראה חשבו עליו.

ומי חשב על כלב חום?

כנראה גם כולם.

למרות שבמקרה הראשון ביקשתי 

להמנע מלחשוב על אובייקט מסוים, 

ובשני ביקשתי שכן תחשבו על אובייקט אחר,

התוצאה היתה שווה ביניהם.

למה זה קורה?

המוח שלנו, לא מסוגל לפרש פקודה שלילית.

אז מה הוא עושה?

הוא מבין מה כן, ומחליט להמנע.

מול תמרור אין כניסה, אנחנו מבינים שיכולנו להיכנס,

אבל נמנעים, בגלל התמרור.

וזה מצליח, כי אנחנו מבוגרים מספיק בשביל לפרש לעצמנו את ההוראה.

ועכשיו לילדים.

הוראות שמתחילות במילים אל תעשה, או לא לעשות,

נשמעות להם ככה. 

(לא) לרדת לכביש!!

המילה לא, נשארת אי שם באוויר,

ומה שהם שומעים זה- לרדת לכביש.

ומבחינתם, זו הוראה לגיטימית. אז הם מבצעים אותה.

אפילו אם הם לא חשבו עליה מעצמם,

אנחנו נתנו להם את הרעיון!

אם אנחנו רוצים שהילדים שלנו יישארו על המדרכה,

נחשוב על צורת ניסוח, שתגיד להם מה כן לעשות.

אני אתן דוגמאות.

תן לאמא יד.

תעמוד על המשבצת הצהובה.

תעצור ליד העץ.

וכן הלאה..

אצל ילדים שרק עכשיו מתחילים ללכת עצמאית- זה יעבוד מעולה.

אצל ילדים שכבר רגילים 'לנסות' את אמא,

ולרוץ לכביש בידיעה שזה נקודה רגישה,

ייקח יותר זמן להפנים.

במקרה כזה, בנוסף לניסוחים החיוביים הייתי מציעה להגיד ככה.

אפשר לרדת לכביש רק עם יד לאמא. 

(ולא להמשיך את המשפט ב-מה לא..)

שוב ושוב ושוב, עד שזה ייטמע.

ואם הם מתחילים לחצות לבד-

להחזיר אותם אחורה,

ולחצות שוב, יד ביד עם אמא.

בהצלחה!

חרות קלמן