איך נראית שיחה על גמילה מקקי בתחתונים?

פנו אלי זוג הורים, שרצו עזרה.
הילד שלהם עושה קקי בתחתונים, מאז שהוא נגמל.

כבר חצי שנה, שהוא ללא טיטול, ואין שינוי.

הוא למד לעשות פיפי בשירותים,אבל קקי? בשום פנים ואופן.

אז התחלנו בשאלות.

סקרנו את כל התחומים הבאים.

יחסים עם האחרים.

יחסים עם ההורים.

יחס של הילד לעצמו.

יחס של ההורים כל אחד לעצמו. ולשני.

איך הילד בגן.

איך הגננות שלו.

האם אוהב מגע.

האם אוהב התעסקות.

האם הוא עקשן.

האם הוא אוהב להצליח.

איך הוא מתייחס לכשלונות.

איך ההורים מתייחסים לכשלונות שלו.

ושל עצמם.

איך היתה ההתפתחות. 

איך הדימוי העצמי שלו.

איך הדימוי העצמי של ההורים כל אחד כלפי עצמו.

באופן כללי

ובהקשר לגוף.

איך הוא עם הפסד של התרחשות.

איך הוא מתייחס לאסלה.

ואיך הוא מבחינת יכולות הריכוז.

איך היתה הגמילה. 

ומה קורה עכשיו כשיש פספוס.

התשובות שהם נתנו, לא רלוונטיות. 

כל אחת מהשאלות האלה, היא נקודה שיכולה להשפיע על הגמילה,

ועל הרצון של הילד להצליח בה.

בסופו של דבר, כשלא מצאנו שום גורם אחר, הגענו למסקנות הבאות.

1. הילד לא מזהה את התחושה שיש בגוף לפני הקקי.

ולכן הוא לא עוצר מעיסוקיו והולך להתפנות.

אז מה צריך לעשות?

להרחיב את ידיעותיו.. בסיפורים והסברים.

2. הילד לא לוקח את האחריות על היציאות שלו.

הוא סומך על זה שיזכירו לו מתי ללכת לשירותים.

אז מה צריך לעשות?

להפסיק להזכיר לו. לתת לו את כל האחריות.

וכשיצא לו- להגיד עשית קקי, וקקי עושים בשירותים.

3. הילד לומד שפספוס שווה רגש של אכזבה וכשלון.

בכל פעם שהוא מפספס הוא שומע אנחה, או אוי חבל וכו'.

הוא מעדיף להתחמק ולהמנע מלהתמודד עם הקקי, 

וכך נוצרות עוד חוויות שליליות.

אז מה צריך לעשות?

לנקות את הרגש, לפני שמגיבים לפספוס,

ואז להגיד לו בענייניות, את המשפט - עשית קקי...

ומצד שני, כשהוא מצליח, לא צריך לחגוג

פשוט כי זה עניין טבעי.

כן כדאי לדבר איתו על איך שהוא מרגיש..

אתה שמח עכשיו?

כך הוא יפתח מוטיבציה להצליח רק בשביל עצמו ולא בשביל לרצות אחרים.

4. המילה גדול משמשת כמחמאה, או כדרישה.

אתה כבר גדול אז תצליח. 

וואו איזה גדול אתה.

אבל גדול זה דבר יחסי. 

וזה מבלבל את הילד כשפעם הוא הגדול ופעם הוא הקטן.

אז מה לעשות?

למחוק את המילה מהלקסיקון.

יש עוד הרבה מילים מתאימות לשימוש..

בנימה אופטימית זו, סיימנו את השיחה.