מה עושים, כשמנסים ללמד את הילד ערך מסוים, שהוא לא חלק מההתנהלות הטבעית.

 לדוגמא. כיפה וציצית. או נטילת ידיים.

החל מגיל שלוש, משפחות דתיות רוצות ללמד את הילד שלהם לקיים מצוות מסוימות.

אבל בניגוד להגיון שיש ב- תלבש גרביים כי יהיה לך קר,

שאותו הילד מסוגל להבין,

במצוות הללו - אין הגיון ברור מבחינת הילד.

אז יש אפשרות של - דוגמא אישית.

אנחנו נעשה והוא יעשה כמונו.

כמובן שכדאי להסביר לו שעכשיו גם הוא יכול.

ויש גם אפשרות של- להכריח את הילד, כי זה חשוב לנו.

אבל מה קורה?

ילד שמרגיש שכופים עליו משהו,

ולא מצליח להבין למה,

בדרך כלל יפתח התנגדות.

גם אם לא עכשיו, אז כשיגדל..

ואף הורה דתי לא רוצה לגרום לילד שלו להיות אנטי מצוות.

בנוסף, לכפייה יש מחיר נוסף.

היא עלולה להכניס את ההורים והילד לפינה של מאבק כוח.

ובמאבק - יש או מפסיד אחד, או שניים.

אף פעם אין מנצחים.

אז אני הייתי נמנעת מהאפשרות הזו.

אפשרות שלישית היא:

להכניס את המצוות להתנהלות היומיומית.

למשל- מיד כשקמים, נוטלים ידיים מצחצחים שיניים ומתלבשים.

כשאנחנו מציגים את המצווה כחלק מהיומיום, היא נכנסת יותר בקלות.

ובאותה מידה, הכיפה היא חלק מהביגוד עכשיו.

כמו שהוצאנו חולצה ומכנסיים מהארון, כך גם הכיפה מצטרפת לחבורה.

אז אמנם הילד לא למד עכשיו על החשיבות והמיוחדות של המצווה.

אבל הוא קודם כל יתרגל אליה.

וכשהוא יחליט לשאול,

זה יהיה מתוך עניין, ולא מתוך חוסר הבנה של- 

למה לי בכלל לעשות את הדבר החדש והלא מוכר הזה.

ולזכור- גיל 3 זו ההתחלה של גיל חינוך.

גיל 13 זה גיל מצוות.

עד אז, יש זמן. לא הכל חייב לקרות עכשיו.