3 טיפים קצרים ויעילים לפרידה מחיתולים.

 טיפ 1.

תחשבו רגע, אם אי פעם יצא לכם לומר-

אני? בלי להתאמן בכלל אני מנצח את נינג'ה ישראל!

ברור שלא.

כי לכולנו ברור שאפילו רק בשביל לנסות דבר כזה,

חובה להתאמן!

ועם האימון הפיזי, חייב לבוא אימון מנטלי, כי בלעדיו - שום דבר לא יחזיק מעמד.

אם זה כל כך ברור לנו,

איך זה שלא ברור לנו שגם לגמילה מחיתולים דרוש אימון פיזי ומנטלי?

הרי גמילה היא כמה מיומנויות חדשות לגמרי,

שמצריכות הבנה והיכרות עם הגוף, עם התחושות, עם הפעולות הנדרשות.

אנחנו לא יכולים לצפות מילד קטן לדעת את כל זה,

בלי שלימדנו אותו, ותרגלנו איתו והכנו אותו כראוי.

עכשיו ברור לנו שצריך הכנה. נכון? יופי.

ההכנה תהיה בין יומיים לשבועיים ולא יותר.

תכיל בתוכה היכרות עם חלקי הגוף, עם התוצרים שלו, עם פעולות ההתפשטות והלבישה,

ועם חדר השירותים.

 

טיפ 2.

נכון שכשהוא היה קטן,

ורק התחיל לעמוד

לא חשבת שבתוך יום הוא כבר ידע ללכת.

וכשהוא ניסה ונפל שוב ושוב,

מה עשית? המשכת לעודד!

אז עכשיו, כשהוא אמור ללמוד לשלוט בצרכים שלו,

זה נראה לך הגיוני שהוא יצליח תוך יום?

הוא צריך ללמוד קודם כל מה קורה כשמפספסים, (רמז: יש שלולית ורטיבות)

אח''כ הוא יתחיל להבין שהוא יכול להחזיק את זה בפנים למשך זמן קצר.

אח"כ הוא יכיר את התחושה המקדימה לשחרור.

ובסוף הוא יצליח ללמוד להקשיב לגוף שלו וללכת לשירותים בזמן המתאים.

אבל זה תהליך! ולוקח זמן להפנים אותו.

אז קודם כל- סבלנות.

דבר שני- את הטיטול מורידים בכל יום לקצת יותר זמן.

לא בבת אחת לכל היום.

כך תהיה לו הזדמנות ללמוד בלי לחוות יותר מדי כשלונות.

ושוב- סבלנות.

 

טיפ 3.

לפעמים, כשעומדת בפנינו משימה מורכבת,

אנחנו נמנעים מלהתחיל בה.

או מתחילים ונעצרים.

אז מה יגרום לנו להתמיד בה עד הסוף?

הידיעה שמחכה לנו שכר.

התועלת שתצמח לנו מכך.

כולנו מחפשים גמול ראוי למאמץ שלנו.

בגלל צורת החשיבה הזו,

יש הורים שמעודדים הילד

שכרגע נפרד מהחיתול שלו,

על ידי הבטחת מתן פרס בכל הצלחה.

ואני לא בעד.

אני יודעת שזה עובד,

ויש הרבה ילדים שנגמלו כך.

ובכל זאת.

אני מאמינה שעצם ההצלחה,

לשלוט נכון בשרירי הגוף,

ולעשות את הצרכים במקום הנכון,

היא הצ'ופר האמיתי.

ויותר מזה, אני חושבת שפרסים חיצוניים מזיקים.

כי הילד מפתח איזושהי תלות בהם.

או שהוא מחליט לוותר על הפרס וגם על ההצלחה.

ואז או שצריך להגדיל את הפרס, או להתייאש מרעיון הפרסים.

אצל הורים מסוימים, הציפיה לפרס ש'יעזור',

גורמת לאכזבה גדולה יותר כשלא.

ועוד נק' – עשיית צרכים, היא מעשה טבעי.

כמו שלא נצ'פר ילד על כך שהוא מצליח לנשום,

כך אין סיבה שנהפוך את עשיית הצרכים למשהו מיוחד.

בקיצור, הימנעו מפרסים.

חזקו את הילד על עצם הנסיון, וההצלחות יגיעו.

 

אהבת? חסר לך משהו?

אפשר לכתוב לי בתגובה.

 

חרות קלמן